האמון של הילדים שלנו בעצמם?

אנחנו ההורים  כמו מנהלים על ארגון שבעיניים  של רוב ההורים, זה הארגון החשוב ביותר  שיש  – "המשפחה שלנו"  ולכן חשוב שנעשה את הדברים הנכונים למרות שהם לא תמיד הדברים הקלים לעשות, ולפעמים זה באמת קשה אבל חשוב לזכור  שהמחיר של משמעת עצמית הוא תמיד פחות מהמחיר שאנחנו משלמים על תוצאות החיים שלנו ללא משמעת עצמית ואחרי משפטי ההקדמה הזו בואו נעבור לנושא שלנו – איך נפתח את האמון של הילדים שלנו בעצמם?

על מנת שנוכל לבנות אמון אצל הילדים שלנו בעצמם , חשוב שיהיו לנו  מספיק רגעים אנושיים בבית שלנו, רגעים טובים, רגעים נעימים, רגעים שלילדים שלנו וגם לנו יהיה נעים לזכור, רגעים של אכפתיות והתעניינות, רגעים של חברויות ושיחות נעימות בין ל בני המשפחה.   כמה פעמים בקליניקה שאלתי הורים שהיו להם קשיים ביחסי הגומלין עם הילדים שלהם מה שם החברים של הילדים שלכם?  מהם התחביבים של הילדים שלכם? איזה בגדים הם אוהבים? מהם המשחקים שלהם? איזה מאכלים הוא אוהב? ואז הורים שואלים מה הקשר? מה הקשר בין זה שאין לילד אמון בעצמו לבין זה שאנחנו ההורים לא יודעים מהם המאכלים האהובים עליו?   והתשובה היא- שאם הילד מרגיש שאין התעניינות לגבי הצרכים הבסיסיים שלו – הוא מרגיש לא חשוב – מה שלא מאפשר לפתח את האמון של הילד בעצמו. זה נכון שזה לא תמיד קל, כי אנחנו הרבה זמן  עסוקים בלהיות עסוקים עד כדי כך… ששכחנו את אחד  העסקים הטובים והאיכותיים ביותר- שיכול להיות לנו – המשפחה שלנו, הילדים שלנו…    ואם נשכיל ונצליח לנצל את אותן הזדמנויות קטנות להבעת אכפתיות והתעניינות נוכל להעמיק את הקשרים בינינו לבין הילדים שלנו ואז להגיע לשלב הבא. השלב הבא הוא לתגמל את הילדים שלנו על עשיה חיובית ונכונה, כי עשיה מתוגמלת תחזור על עצמה, עידוד בלשון הקודש זה גם מלשון עוד, עידוד גורם לאדם לרצות לעשות עוד ועוד מאותה עשיה שיצרה אצלו תחושה טובה.  עידוד מילה טובה ושבח, אלו תמריצים מצוינים אולי מהטובים ביותר שיש בשביל להניע את הלב האנושי , ובכל זאת אנשים לא מרבים להשתמש בהם… בואו נתחיל לאתגר את עצמנו ונרגיל את המח שלנו להחמיא לשלושה אנשים ביום  במשך שבוע – אולי בהתחלה זה יצא מלאכותי אבל עם הזמן המח שלנו יתרגל לחשוב בצורה כזו שמתמקדת בצדדים הנכונים והיפים של הזולת וזה כבר לא יהיה מלאכותי אלא טבעי

ובוא וניגע בעוד נקודה חשובה שקשורה לאמון של האדם בעצמו.

עוד נקודה חשובה כשהילדים עושים משהו לא טוב שפכו חלב/ שברו כוס או אפילו יותר מכך, אז שיהיה ברור לנו שפיתוח האישיות של הילדים שלנו זו עסקת חבילה  כלומר  ביום שהילד נולד, כבר נשברו כך וכך רהיטים בבית שלנו-  – נכון שביום הלידה לא נשבר כלום – אבל לידת ילד והתפתחות בריאה לא יכול להיות בלי זה …. בלי שיעשה טעויות… זה שכר הלימוד שאנחנו משלמים, ואם כל פעם שנשברת צלחת כוס ואנחנו מגיבים בצורה קיצונית כמו: "למה לא שמת לב"? / "למה לא חשבת לפני"?  אנחנו בהדרגתיות מרגילים את הילד לתפיסה לא ריאלית – לתפיסה שאומרת שאסור לטעות בחיים אפילו פעם אחת … ואין אדם בעולם שיכול לעמוד בסטנדרט הזה … והתלמוד במסכת גיטין אומר שאפילו על דברי תורה "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם"   זה לא אומר שאנחנו צריכים לחפש כישלונות … הם יגיעו בכל אופן… אבל זה אומר מראש שכמה שננסה לעשות דברים בצורה הטובה ביותר  כנראה שבדרך יהיו כמה כישלונות וגם אם נלמד בתיאוריה את כל הקשיים שאמורים להיות בתהליך העשייה שלנו למען פרויקט מסוים – גם ברור  שנטעה בפרקטיקה…   אולי התיאוריה תעזור אבל קשה להאמין שהיא תמנע טעויות בגלל שכך ברא אותנו בורא עולם שאנחנו לומדים מטעויות – אנחנו לומדים מחוויות ומעשייה יותר מאשר על ידי הוראה בעל פה, ולכן גם שהילד עשה טעות – חשוב שלא נאמר לו: "אתה רואה אמרתי לך" – למרות שיש להורים דחף לומר משפט כזה – כנראה בשביל לנקות את עצמם מרגשי אשמה  כלומר: הנה אמרתי לך ואני הורה טוב ואם יש בעיה כאן זה רק אתה הילד… בואו לא נאמר משפטים מעצבנים כאלו לילדים שלנו…הם לבד מבינים אם הם עשו טעות…ואדרבה אם ננסה לומר להם – אתה רואה אמרתי לך לא לעשות כך וכך – הם לא ילמדו – במקום להיות עסוקים בללמוד מהחוויה שכעת הייתה הם יהיו עסוקים בלהתגונן מול ההורה – ההורה יאשים והילד יחפש לראות איפה ההורה לא צודק ואז הילד לא מתמקד בללמוד מחוויית הכישלון… ואז זה היה מעין כישלון לבטלה בגלל שהילד לא למד ממה שקרה…וכנראה שהוא יצטרך לטעות שוב באותה טעות בשביל ללמוד …  יש פתגם יפה שאומר שטעות זו טעות רק כשחוזרים עליה מס' פעמים, כי בפעמים הראשונות זו לא טעות זו דרך ללמוד…

וכאן חשוב לומר הערה חשובה – אם מידי פעם הערנו בצורה לא נכונה ועשינו טעות חינוכית – אז מעבר לתחושה הלא נעימה שהייתה לילד שכמובן חשוב להימנע ממנה אבל בעיה חינוכית קשה לא תצמח – חשוב לשים לב שבגדול אנחנו לא עושים יותר טעויות מאשר הצלחות בחיק המשפחה

ולכן כשהילדים שלנו מנסים משהו חדש ולא מצליחים אז נתגמל ונעודד ומצד שני נגמד את הכישלון לא נייחס לכישלון משמעות מרובה, נעניק משמעות לעשייה ובעיקר לאומץ הלב על מנת שאומץ הלב- יחזור ויתגלה במציאות שוב ושוב…

אם במצב כזה נבקר אותם, הם לא ילמדו כלום, הם רק יתכווצו מבפנים ובכך אנחנו רק פוגעים בהם… ומונעים מהם לנסות בפעם אחרת….ובטח שלא יהיה להם אמון בעצמם.

עוד נקודה חשובה שקלות אפשר לא לשים לב אליה- זה שהרבה פעמים אנחנו לא עומדים בהבטחות שלנו… כמה פעמים הורים מפריחים לחלל האוויר כל כך הרבה הבטחות שאם הילדים  יעשו מעשים אלו ואחרים- הם יקבלו כך וכך דברים והילדים עשו מה שמצופה מהם… והילדים לא תמיד עומדים על דעתם ומבקשים את מה שהבטיחו להם, לא תמיד בגלל שהם מיואשים מזה אלא שהם פשוט למדו שאין הרבה משמעות למילה הנאמרת- כך שאנחנו יכולים להתנחם שהם לא כל כך מאוכזבים בגלל שמראש הם יודעים שלמילה המדוברת אין כל כך משמעות, אבל המחיר שאנחנו משלמים הוא שזה שהם לא מאוכזבים זה פשוט בגלל שהם כבר לא מאמינים לנו… נבחר אנחנו מה עדיף לנו, שפחות יתאכזבו ויאבדו את האמון במילה שלנו או שניקח אחריות ונעמוד אחרי רוב ההבטחות שלנו… והעצה היא פשוטה, פחות להבטיח הבטחות ומה שאנחנו מבטיחים לדאוג לקיים את זה… ואם נלך שלב אחד אחורה למה אנחנו מבטיחים כל כך הרבה דברים- מה הצורך שלנו להבטיח הבטחות לילדים שלנו? לא פעם זה בגלל שאנחנו יודעים ומרגישים שחסר בקשר הבסיסי שלנו עם הילדים שלנו… ולכן בשביל לנחם את הילד אנחנו כבר עכשיו אומרים לו שאנחנו מבטיחים לו מתנה זו או אחרת…והוא כבר מרגיש טוב בגלל התקווה שהוא הולך לקבל מתנה… ואנחנו לא פעם ההורים מרגישים טוב שהוא מתרגש… ובטעות מרגישים שבזה יצאנו ידי חובה… ומסתפקים בהתרגשות שלו לקבלת המתנה…. ולכן במקום זה עדיף להתמקד ברגעי השגרה בחיים שלנו… להתמקד אז בעידוד בהתעניינות בחיבה כלפיי הילדים ואז פחות נרגיש צורך להבטיח הבטחות ולהיכנס למעגל שלילי של הבטחות ואי קיום ההבטחה… כי הילדים  פשוט ירגישו טוב בזכות עצם ההוויה שלהם ושל המשפחה ברגעי השגרה הבריאים…

עוד נקודה שחשוב לשים עליה את הדגש זה להיות מאזין אקטיבי, מאזין קשוב, להאזין למשהו אחר- זה לא אומר לחכות בסבלנות שהוא יסיים לדבר, ואז אנחנו נאמר מה שאנחנו רוצים…

אחד הצרכים הבסיסים האנושיים שיש לאנשים זה שיאזינו להם, שידעו שלמילים שלהם, למחשבות שלהם לתחושות שלהם, יש הד בעולם, יש ערך, כשאנחנו מאזינים ומקשיבים לילד שלנו אנחנו משדרים לו מסר ברור, אתה חשוב!

אם נצליח  4 דקות פעם ביומיים, לכל ילד להעניק לו את המתנה הנפלאה הזו- מתנת ההקשבה- זה כבר יכול לעשות שינוי שתוכלו להצביע עליו…( תמיד אפשר להוסיף על הזמן שאני מציע, אבל אם אין לכם זמן אז לפחות את המינימום הזה)

לפעמים אנשים שלא רגילים להקשיב ב100% למישהו אחר, זה יהיה להם קצת קשה בהתחלה, אבל לשמחתנו רק ההתחלות קשות כי בורא עולם טבע בנו את כל ההרגל  ולכן ההתחלה קשה ואח"כ אנחנו מתרגלים וזה פחות קשה לנו.