חרדה חברתית היא אחת ההפרעות הנפשיות

חרדה חברתית היא אחת ההפרעות הנפשיות השכיחות ביותר, מחקרים מראים שקרוב לחמישה עשר אחוז מהאוכלוסייה סבלו או יסבלו מחרדה חברתית.

החרדה החברתית באה לידי ביטוי בפחד מסיטואציה חברתית או ביצוע של פעולות בפומבי – מה שחושף את האדם לביקורות או אולי לשיפוט של הזולת. האדם חושש שמא העשיה שלו תביא אותו  לתחושת בושה- מה שמביא אותו מראש לחרדה . החרדה באה לידי ביטוי: בדופק מואץ, ברעד בקול, בתחושת גמגום, ברעד בגוף, בהסמקה, בהזעה לפעמים בקיפאון…

האדם שחרד מבין שהפחד שלו הוא לא מציאותי ובכל זאת נראה שההגיון הפשוט לא מרגיע את הלב הלחוץ והלב החרד מונע מהאדם להשתתף באירועים או בכל מיני אירועים שיכולים להתפרש כמלחיצים מה שבסוף יכול לפגוע רבות בשגרת החיים.

אחד השורשים הפסיכואנליטיים לכך שאדם סובל מחרדה חברתית- זה שיש בו הרבה אגרסיביות כלפי אנשים והוא לא יודע איך להשתלט על זה… ולכן באה החרדה ומשביתה את יצר האגרסביות…

עוד סיבה לכך שאדם סובל מחרדה חברתית זה בגלל ששלב מאוד מוקדם של החיים עד גיל שלוש הילד חווה שוב ושוב התנתקות אגרסיבית ונטישה שהתפרשה אצלו בעוצמה מעבר לנטישה רגילה ולכן 20 שנה ולפעמים 40 שנה אח"כ נוצרה במוח של האדם תחושה שמסוכן ומאיים להתקרב לאנשים בגלל שהקשר אתם יותר מסוכן ומאיים מאשר מועיל בגלל החשש מתמיד שמא יעזבו אותנו.. ולכן מראש אנחנו חשים תחושת חרדה שמונעת מאתנו להתקרב לחברה…

אנשים שסבלו מחרדה חברתית הם אנשים שמאמינים שהם חסרי יכולת, לא מספיק מעניניים הם לוקים בכישורים חברתיים מה שמונע מהם להתחבר לאנשים. כשאני אומר שאנשים מאמינים שהם חסרי יכולת- הכוונה היא שהם מרגישים תחושת וודאות שהם כאלו, ואם הוא מרגיש תחושות וודאות((((מה זה תחושת וודאות? זה נשמע מוזר מבחינה דיקדוקית))))) שהוא לא מעניין אז הוא שופט את עצמו שהוא לא יעיל ולא שווה והוא מבקר את עצמו על כך שהוא כעת אדם כזה וגם בעתיד יהיה אדם כזה… ובדרך כלל הוא גם משווה את עצמו לאנשים הכי מקובלים בחברה למה הוא לא רטוריקן כמוהם, למה הוא לא מעניין כמוהם למה הוא לא מרשים כמוהם לא אין לו חוט חשיבה מקורי כמוהם למה הוא לא עם יכולות חברתיות כמוהם- ועוד אמונה שלא פעם הוא סבל ממנה שהחברה מאוד שיפוטית כלפיו והם שופטים אותו כאדם לא יעיל… מה שיכול להוסיף לתפריט הדרמתי את תחושת הבושה כי אם אנשים חושבים שאני לא יעיל… סביר להניח שאני מתבייש מעצמי…

ומכאן לסוגיית הביטחון העצמי האם זה שאדם יודע לעמוד על שלו ויודע להפגין נחישות ונוכחות בכל סיטואציה הופכת אותו לאדם עם בטחון עצמי? התשובה היא בפרוש שלא!

כל אדם נורמלי חש במצבים מסוימים בטחון עצמי ולפעמים פחות בטחון עצמי אדם שהוא איש מחשבים כשמדברים על מחשבים יש לו בטחון וידע והוא לפעמים גם מפגין אותו- אבל כשידברו על רפואה זה ברור ששם יהיה לו פחות בטחון עצמי כי זה לא התחום שלו. רוב בני אדם לא מרגישים בטוחים בכל מצב ובכל זמן- ומי שמרגיש כך בכל זמן ובכל מצב, כנראה יש לו בעיה נפשית- בגלל שהוא אדם שמתכחש לחרדות וספקות קיומיות- אדם עם בטחון עצמי, זה לא אדם שלכל אורך החיים חש תחושת בטחון מלאה שלא ניתנת לערעור, אלא זה אדם שגם בזמנים שיש לו ספקות ולבטים ולמרות שלא חש בטוח במצב הוא סומך על עצמו שבסוף הוא יתמודד ויסתדר עם המצב…

אנשים שסובלים מחרדה חברתית נמנעים מחלק ניכר מהמצבים שנראים להם כמאיימים עליהם ולכן הוא פחות יגיע לאירועים חברתיים או פחות יתערב בדו שיח בין אנשים ושוב בגלל התחושות שהזכרנו מקודם- שאני לא שווה, אני לא מעניין מה שאומר לא רלוונטי ועוד, ובגלל שהאנשים שסובלים מחרדה חברתית לא פוגשים הרבה את החברה הם גם לא יכולים לאמת את המחשבות שלהם, האם אלו מחשבות נכונות או לא…  וגם כשהם נפגשים עם אנשים הם מאמצים התנהגוית שמשרות את החרדה: הם משפילים מבט, הם מדברים בקול חלש, הם יותר מידי מתכננים מה לומר ומה לא לומר, הם יקנו בחנויות גדולות כי יש שם הרבה אנשים ופחות יתמקדו בהם, הם יפנו למעסיק בכתב יד או במיל אבל פחות ינסו להיפגש איתו, הם יצאו מהבית בזמנים שאין הרבה אנשים, הם מנסים להימנע מחרדה על ידי סגנון התנהלות שכזה, בה בשעה שהם מעצימים את החרדה כי המוח שלנו מפרש את המציאות שבגלל שהלכנו בדרך עקיפה אז לכן לא סבלנו מהתקף חרדה. ואז האדם אומר לעצמו אם השיחה עם הבוס עברה בשלום, זה רק בגלל שהשפלתי מבט דברתי בקול חלש ולא דיברתי הרבה… וזה מקבע את האדם באותו מצב נפשי- שהסיבה שהצלחתי זה לא בגלל היכולות שלי אלא בגלל ההימנעות בגלל שלא דברתי הרבה, בגלל שלא הרמתי את הקול שלי בגלל שלא הסתכלתי לו בעינים, כל האימרות האלו אלו אימרות שמעצימות את הזהות של האדם בעיני עצמו שאני לא יוצלח שאני לא שווה שאני לא מסוגל וכ'ו….

ואם הוא לא הצליח למרות שהוא לא הסתכל לבוס בעיניים, ולמרות שהוא לא דיבר הרבה אז הוא תופס את עצמו ככישלון מוחלט, והרי רוב הסיכויים שההתנהגות הזו היא זו שגרמה לו לא להצליח… אבל הוא יפרש את זה שלמרות שלא עשיתי מה שיכול לגרום לי לכישלון בכל זאת נכשלתי… זה מעיד שאני כשלון מוחלט… ורוב הסיכויים שמה שגרם לו לכישלון זו העבודה שהוא לא היה מספיק ברור, בלי הרבה ביטחון בלי הרבה מלל וכדומה…

בואו נוסיף לכך שמיקוד התחושות של הסובלים מחרדה חברתית היא בתחושות שלהם בהסמקה ברעד הגוף ועוד… ואם הוא נמצא בחברת אנשים והוא מדבר ומשהו שם מפהק משהו אחד זה כבר הופך להיות אסון!

בואו נוסיף לכך את העובדה שאם אדם סובל מחרדה חברתית אז מספר דקות או לפעמים שעות לפני אירוע חברתי הוא כבר צופה בעיני רוחו את העתיד השלילי שעתיד להתפתח בחברה מה שגורם לו להיות ממוקד בגרוע מכל ואם מידי פעם הוא זוכה למס חיובי זה מתגמד בעיניו ולא זוכה להרבה יחס.

 

דרכי התמודדות

 

ישנה טכניקה מצוינת להתמודדות חרדות חברתיות זה כשהאדם מפסיק להילחם בחרדה, ואיך אדם מפסיק להילחם בה – האדם מתחיל לצחוק על החרדה לפעמים על ידי שימוש באירוניה או בהגזמה ובכך הוא קוטע את מעגל הקסמים של: "יש  לי חרדה ולכן אני מוכרח להימנע ממפגשים חברתיים כי אני איפגע רגשית" כשאדם קוטע את מעגל הקסמים הוא מתחיל לרפאות את עצמו, מעגל הקסמים נקטע שבמקום להתחמק ממנו אנחנו צוחקים עליו, מגזימים ומשתמשים בהומור כי המפגש פנים אל פנים אל מול החרדה זו התרופה הטובה ביותר, וההגזמה שבסיטואציה היא לא רק התעמתות אלא ניצחון על החרדה משהו שסבל מחרדה חברתית קלה שבאה לידי ביטוי בהזעה  כשהוא היה נמצא בחברה – הגיע אליי ואמרתי לו שהיום ילך לפגוש חברים בבית הכנסת ואני בקשתי ממנו להזיע הרבה יותר ממה שהזיע עד עכשיו במפגשים חברתיים כלומר שהחולצה שלו תהיה רטובה מרוב שהוא הזיע  ושהידיים ירעדו עד שלא יוכל  להוציא אותם מחוץ לכיסים , הוא עשה את זה והיה כל כך מרוכז בלנסות להזיע ולהרעיד את הידיים שלו – ההגזמה – מיקדה אותו בעשייה שקטעה את מעגל הקסמים.

הוא הצליח לקטוע את מעגל הקסמים האסוציאטיבי שנמצא במח שלו – מעגל קסמים שאומר – מעגל קסמים שווה חרדה…

 

אחת מהבעיות של החרדה זה שאנחנו חושבים על עצמנו מה יותר מידי – מה נאמר ומה יאמרו עלינו איך נגיב ואיך יישפטו אותנו  ומהמקום הזה אנחנו נכנסים אל תוך המעגל החברתי – ואז אנחנו לחוצים ומתוחים ואם אנחנו לחוצים ומתוחים כנראה שלא נתפקד טוב ואם לא נתפקד טוב – גם נגיע לתוצאות לא טובות בהתנהלות החברתית מה שיוביל להגברת החרדה והעצמת התפיסה השלילית שלנו על עצמנו.

 

פעם היה אצלי מטופל שקבלתי אותו כ 20 דקות לפני אירוע חברתי שהוא היה חייב להיות בו לפני המפגש המצאתי בעיה מורכבת שיש לי ובמשך אותם עשרים דקות אמרתי לו שקשה לי להתרכז בנושא שלו וזה מסיח את דעתי והוא מצד אחד מנסה לעזור לי ומצד שני רוצה לנצל את הזמן שלו ובסוף במשך כל ה20 דקות דברנו על הבעיות שלי… בסוף הוא גם גילה קצת כעס כלפיי שנפגשנו ועסקנו רק בי ולא בו…

ואני הצטערתי וכמו התעלמתי ממה שהוא אומר והודיתי לו על שהוא עזר לי לחשוב אחרת ולהגיע לפתרון… ואני אפילו איידע אותו איך נפתר הסיפור שלי…

אחרי שהוא סיים את האירוע החברתי – הוא אמר לי שהיה מצויין והוא לא זוכר שהוא הרגיש כל כך טוב בחברה – והסיבה הפשוטה – כי גרמנו לו להסיח דעת  -כי המיקוד הרב על נושא החרדה מעצים את החרדה אבל הסחת דעת עוזרת לנו לנטרל עת החרדה…

כך שאם יש משהו שאתם מכירים שסובל מחרדות חברתיות זו טכניקה שאפשר להשתמש בה אבל חשוב שלא תאמרו לו: "תסיח דעת" אלא מבלי שיידע תנסו לעזור לו להסיח דעת…

 

ועוד טכניקה שיכולה לעזור לנו להשתלב בחברה מבלי הרבה להתאמץ.

מה יכול לעזור לנו ליצור קשר עם בני אדם?

התשובה היא   – המכנה המשותף ביניהם. אם ניקח אדם אחד שאנחנו בקשר אתו – מה מניע אותנו להיות בקשר אתו? סביר להניח שאנחנו חושבים באותה צורה או מייחסים חשיבות לאותם דברים, אולי יש לנו רקע דומה לפעמים מראה דומה, או דפוסי דיבור דומים או ציפיות דומות – קשר בין אנשים הוא על בסיס מה שמשותף ביניהם – היכולת שלנו – לבנות קשרים עם אנשים זו אחת היכולות הטובות ביותר – שיכולות להיות לנו.

לפעמים אנשים אומרים שניגודים מושכים זה את זה – אבל זה לא נכון – האמת היא שאנשים נמשכים רק לדומים להם – אלא כשיש להם דברים משותפים ביניהם אז הדברים השונים מוסיפים מימד של גיוון אבל זה רק כשיש ביניהם מספיק תכונות וקווי אופי דומים ביניהם.

 

בשביל להתחבר לבני אדם – לפעמים נצטרך להראות שאנחנו ידידים שלו – והדרך להראות לאדם שאנחנו ידידים שלו – היא לא רק על ידי מה שאנחנו אומרים אלא גם מה שאנחנו עושים – בשהות שלנו בנוכחותם.

כפי שלא פעם הזכרתי שמחקרים מראים שמתוך 100 אחוז מסר שאנחנו מעבירים לזולת אז 10 אחוז זה מה שאנחנו אומרים 30 אחוז זה הטון ו 60 אחוז זה תנועות הגוף והבעות הפנים – הווה אומר שהמסר העיקרי שלנו – התחושות העמוקות שלנו שמתלוות למסר שאותו אנחנו אומרים מעובר לא בצורה מילולית אלא בכל מה שמסביב – ואם אנחנו מעבירים מסר וחושפים רבדים עמוקים שלנו על ידי תנועות הגוף הבעות הפנים וטון הדיבור – אז זו תהיה גם דרך ליצור קשר עמוק יותר עם אנשים.

 

לדוגמא כשמשהו שם רגל על רגל או משהין את ראשו על היד שלו, מדבר מהר או מדבר לאט וההפסקות שהוא יוצר בקשר הדיבור שלו כל אלו ועוד – משקפים משהו על האדם – על התחושות שלו – על החוויות שלו- המילים הן פועל יוצא של המודעות של האדם והטון דיבור ותנועות הגוף והפנים הן פועל יוצא של אותם חלקים שאנחנו לא מודעים אליהם בנפש שלנו…

וכשאנחנו מדברים עם משהו, נמצאים בחברת משהו ומנסים קצת לחקות ולא בצורה בוטה את תנועות הגוף את טון הדיבור וקצב הדיבור של מי שמסביבנו אנחנו בלא מודע יוצרים קשר אתם – והם חשים נחמד בחברתנו  – ולא בגלל שאמרנו משהו אלא בגלל שאנחנו משדרים להם שאנחנו מסכימים עם התחושות שלהם, אנחנו יחד אתם על אותו מסלול של תחושות פנימיות שבאה לידי ביטוי בדרך שהם יושבים מדברים זזים  בטון ובקצב הדיבור וכדומה

על ידי הדברים האלו אנחנו יוצרים קשר עם החלקים הלא מודעים של הזולת שנמצא בחברתנו.

זה יעזור להם להרגיש קרובים אלינו וגם לנו להרגיש קרובים אליהם.

קוראים לתהליך הזה שיקוף – זה היכולת שלנו כמו להיות תמונת ראי שלהם ולחוות ולו במעט את החוויה שלהם

אני אתן עוד דוגמא  אם אני יושב ליד משהו שהיד הימנית שלו מחזיקה את הראש שלו  – אחרי מספר שניות אעשה פעולה דומה עם יד שמאל שלי – וכשעושים את זה בתחכום ולא בצורה בוטה זה מסייע לנו ליצור קשר.

זה מכניס אותו למצב פיזיולוגי כמוהם – מה שלא פעם עוזר לנו להיכנס למצב הנפשי כמוהם  כי אחר המעשים יימשכו הלבבות.

לפעמים זה נראה כאילו אנחנו מנצלים בני אדם על ידי טכניקות אלו ואחרות אלא אנחנו באמת מנסים לשדר לו שאנחנו מבינים אותו לא רק ברמה המילולית אלא גם ברמה הפיזיולוגית ואנחנו מכניסים את עצמנו למצב שבו הוא נמצא.